מיליוני ניתוחי גב מבוצעים מדי שנה ברחבי העולם, בין אם לתיקון פריצות דיסק, ייצוב עמוד השדרה או טיפול בעקמת. הסיכונים הטמונים בניתוחים אלה, כגון זיהומים, דימומים או פגיעה עצבית, הם רבים ומשמעותיים. למרות שחלק מהסיבוכים הללו הם סיכונים מוכרים שאינם מעידים בהכרח על רשלנות, המטרה של מאמר זה היא להתמקד במצבים שבהם הסיבוך נובע ישירות מרשלנות רפואית בניתוחי גב.
רשלנות רפואית בניתוח גב
רשלנות רפואית מבוססת על שלושה יסודות מרכזיים שצריך להוכיח כדי לזכות בתביעה. יסודות אלה הם: חובת הזהירות, הפרת חובת הזהירות וגרימת נזק.
חובת הזהירות: "הרופא הסביר"
על כל רופא קיימת חובת זהירות. חובה זו מחייבת אותו לפעול על פי "סטנדרט הזהירות המקובל" במילים פשוטות, הרופא נדרש להתנהג כפי שכל רופא מומחה סביר אחר היה נוהג באותן נסיבות.
הפרת חובת הזהירות
מקרים שיכולים להיחשב הפרת חובת הזהירות:
- אבחון שגוי – למשל, פענוח לא נכון של צילום רנטגן או MRI המוביל להחלטה על ניתוח שלא לצורך.
- היעדר הסכמה מדעת – אי הצגת מידע רלוונטי בנוגע לסיכונים, חלופות טיפוליות וסיכויי הצלחה.
- פגיעה בעצב או בחוט השדרה במהלך הניתוח.
- אי-אבחון של זיהום או דימום פנימי שמתפתח לאחר הניתוח.
גרימת נזק
הוכחת נזק וקשר סיבתי בין ההפרה לנזק. לא מספיק להראות שהרופא טעה; יש להוכיח שהטעות היא שגרמה לנזק. לדוגמה, אם כתוצאה מפגיעה בעצב במהלך הניתוח, המטופל סובל מכאבים כרוניים או שיתוק חלקי, הרי שקיים קשר סיבתי ישיר בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק. אם הנזק היה נגרם בכל מקרה, גם אם הטיפול היה מושלם, לא ניתן יהיה להוכיח את הקשר הסיבתי הנדרש.
הוכחת רשלנות רפואית
כדי להוכיח רשלנות רפואית יש להוכיח בפני בית המשפט מספר נקודות. הוכחת הרשלנות מבוססת בעיקרה על שלושה נדבכים עיקריים: תיעוד רפואי, חוות דעת של מומחה רפואי ונטל ההוכחה.
תיעוד רפואי
הרשומה הרפואית היא למעשה הראייה המרכזית בתיק. היא מהווה את יומן הטיפול המלא של המטופל, החל מהכניסה למרפאה או לבית החולים ועד לשחרורו, וכוללת פרטים כמו תוצאות בדיקות, תרשימים כירורגיים, הערות רופאים, תרופות שניתנו ועוד. רשומה זו משקפת את התנהלות הצוות הרפואי. חוסר עקביות, תיעוד חלקי או כזה שאינו תואם את המציאות יכולים להצביע על רשלנות. לדוגמה, אם לא תועד דיון על הסיכונים הכרוכים בניתוח או לא נרשמה הסכמה מדעת, הדבר עלול לחזק את טענת הרשלנות.
חוות דעת מומחה
מאחר ורשלנות רפואית היא עניין מקצועי מובהק, לא ניתן להסתפק בטענות בלבד. נדרשת חוות דעת של מומחה רפואי בתחום הרלוונטי (למשל, אורתופד גב) מומחה זה, על בסיס הרשומה הרפואית ונתוני תיק, יקבע האם הצוות הרפואי שביצע את הניתוח פעל כשורה או לא. כלומר, האם הוא נקט בגישה שרופא סביר היה נוקט באותן נסיבות. חוות הדעת המקצועית תפרט כיצד הופר סטנדרט זה, ומה הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק שנגרם.
נטל ההוכחה
באופן כללי, נטל ההוכחה מוטל על התובע, כלומר על המטופל הטוען לרשלנות. עם זאת, יש מקרים חריגים שבהם נטל ההוכחה יכול לעבור לצד הנתבע (הרופא או בית החולים). אחד מהמקרים הללו הוא העיקרון "הדבר מעיד על עצמו" (Res Ipsa Loquitur).
מה הוא עיקרון הדבר מעיד על עצמו?
עיקרון זה חל במצבים שבהם הנזק שנגרם למטופל הוא כה חריג ובלתי צפוי, עד שברור מאליו שניתן היה להימנע ממנו לו הטיפול היה מבוצע כראוי. במקרים אלו, בית המשפט עשוי לקבוע כי על הנתבע להוכיח כי לא התרשל. לדוגמה, אם במהלך ניתוח גב נגרמה פגיעה בריאות (איברים פנימיים המרוחקים מהגב) הדבר יכול להיחשב כאירוע ש"מעיד בעד עצמו" . עם זאת, חשוב לזכור שעיקרון זה אינו פותר את התובע מלהוכיח שהנזק נגרם כתוצאה מהטיפול הרפואי.
