האירוע המדובר עסק בצעיר אשר נהג במשאית של מעסיקו ועבר תאונת דרכים. לאחר התאונה התברר כי המשאית לא היתה מבוטחת בביטוח חובה ולכאורה לא היה למרשנו ממי לתבוע את נזקיו, אשר כללו, בין היתר – קטיעה של רגלו.
למרשנו עמדה הזכות לתבוע את תאגיד קרנית שהוא תאגיד יציר חקיקה שמטרתו לפצות נוסעים והולכי רגל שמעורבים בתאונות עם רכב חסר ביטוח בתנאים שנקבעו בחוק ובתנאים מסוימים ונדירים, מאפשר גם לנהג לזכות בפיצוי מתאגיד קרנית אם יוכיח שלא ידע שהרכב עליו נהג, אשר לא היה בבעלותו – לא היה מבוטח בביטוח חובה.
בית המשפט בחן האם מתקיימים בעניינו של מרשנו 3 תנאי החוק המאפשרים לו לחסות תחת הכיסוי הביטוחי של קרנית וכפי שניסח אותם:
תנאי א' – נהיגה בהיתר הבעלים או המחזיק, כלומר – האם הנהיגה היתה באישור הבעלים של המשאית?
תנאי ב' – אי ידיעה לגבי היעדרו של הכיסוי הביטוחי (יסוד סובייקטיבי), כלומר – האם מרשנו לא ידע על היעדר פוליסת ביטוח מקיף בעת שנהג על המשאית.
תנאי ג' – סבירות אי הידיעה על העדר הכיסוי הביטוחי (יסוד אובייקטיבי), כלומר – האם היה עליו לדעת שאין כיסוי ביטוחי?
בתום הליך ראיות מפרך, בו טענה קרנית בעקשות כי מרשנו נהג במשאית ללא ביטוח בזמן שהוא יודע על כך ולאחר חקירת עדים והבאת אסמכתאות אשר לוקטו על ידי משרדנו להוכחת התביעה, דחה בית המשפט את טענות קרנית וקבע:
"לאור כל האמור לעיל יש לומר, כי התקיימו שלושת תנאיו של סעיף 7א לחוק. קרי לא דבק בתובע, כמשתמש במשאית (נהג) במועד התאונה, רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו. במצב דברים זה ומכוחו של סעיף 7א לחוק אני קובע את חבותה של קרנית לפצותו על נזקיו עקב התאונה".
