אישה צעירה, מורה ואם ל-6 ילדים קטנים, המתגוררת בישוב בנגב, חצתה פסי רכבת העוברים ליד ביתה – ונפגעה מרכבת חולפת. האישה מתה במקום והותירה אלמן המום ויתומים שבורי לב.
חברת הביטוח ניסתה לטעון לניסיון אבדני, שכן במקרה כזה לכאורה לא קיימת חובת פיצוי שכן התאבדות באמצעות תאונת דרכים נופלת הן בגדרה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הקובע כי: "לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון…" והן בגדרו של סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, שהרי מוות כתוצאה מהתאבדות הוא מוות מכוון..
מבלי להיכנס לפרטים שיפגעו בכבוד המת, הפליגה חברת הביטוח ותיארה כי לדברי נהג הרכבת, המנוחה לבשה במותה בגדים לבנים במה שנראה כאקט מכוון ולא תאונה.
מובן כי כאשר נדרשה המבטחת להמציא תיעוד וידאו המצולם מעמדת נהג הקטר כמו גם ממצלמות לאורך הפסים, הדבר התגלה כבלתי ניתן לביצוע.
על האמור יצויין כי מעדויות בשטח עולה כי הטענה בדבר צבע הבגדים הופרכה.
בסופו של יום פוצו האלמן והיתומים על ידי חברת הביטוח וגם זוכים לקצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי.
